ההסכם עם לבנון על הגבול הימי הוא הסכם בעל כמה משמעויות, ולכן צריך לבחון אותו מזוויות שונות.
ההסכם עם לבנון על הגבול הימי הוא הסכם בעל כמה משמעויות, ולכן צריך לבחון אותו מזוויות שונות.
קודם כול זה הסכם שתכליתו כלכלית, ולכן נכון להביט עליו בהיבט זה:
א. בהיבט ניצול הגז על ידי ישראל זה הסכם טוב, בעיקר משום שהוא מאפשר לישראל להתחיל באופן מיידי לנצל את הגז הימי מכריש, כשרמת האיום על האסדות בים יורדת באופן משמעותי. ישראל תוכל גם להציע לחברות זרות להמשיך לחפש גז נוסף במים הכלכליים שלה באווירה נוחה יותר. בעניין זה תעמוד תמיד השאלה עד כמה חיזבאללה מחויב להסכם, כשהלחץ העיקרי עליו הוא רצונו של הארגון לזכות ברמה גבוהה של לגיטימציה לבנונית.
ב. לעומת זאת תקוותיה של ישראל להרוויח כסף רב מהחלק שיוכר כמגיע לה מצפון לקו המוסכם תתממשנה כנראה באופן חלקי. זאת משום שלנוכח ההסכמה לקו הלבנוני (המכונה קו ה-23) מצטמצם מאוד החלק שישראל תוכל לטעון שהוא שלה (כ-17 אחוז משטח המאגר, אך תלוי איך הגז מפוזר בו).
אפשר לטעון שללא חתימה על ההסכם לא היה כלל מה לחלק (כי שום חברה לא הייתה מבצעת את הקידוחים ללא הסכם), אבל זאת נחמת מי שוויתר במשא ומתן ומנסה לצמצם רטורית את הפסדיו.
בהיבט המדיני יש חשיבות, גם אם מצומצמת, לכך שישראל חותמת על עוד הסכם המסדיר מחלוקת בינה לבין אחת משכנותיה, שאיתה אין הסכם מדיני ועתה מוסדר בין המדינות לפחות נושא אחד. עוד צעד קטן ללגיטימציה של ישראל.
יתר על כן, הסכם כזה כשחיזבאללה הוא שמאשר אותו מהווה גלולה מרה לארגון הרואה חשיבות בחיסול ישראל והינה הוא שותף, סמוי לכאורה, להסכם איתה. יש לכך חשיבות סמלית.
בהיבט הביטחוני העמידה הישראלית על קו המצופים כקו מוכר באופן כלשהו מבחינה בין-לאומית היא דגש נכון, אף על פי שמדובר בהישג ביטחוני טקטי בעיקרו: הוא יוצר מרחב פעולה נוח יותר לחיל הים בשגרה. אומנם הניסוח בסופו של דבר אינו הגדרת קו המצופים כקו גבול מוכר בינ״ל, לכן זה ניסוח שמשרה אי-נוחות, אך אפשר לחיות איתו, ובלבד שחיל הים אומנם יוכל לפעול עד אליו ללא שום ערעור עתידי.
יש בקצהו של קו המצופים ויתור לא גדול על מים ריבוניים, זה שונה מוויתור על מים כלכליים שאינם בריבונות המדינה, ואני מניח למשפטנים לומר את דברם.
נדמה לי שיותר מאשר השטח הזה חשוב, מדובר על שבירת עיקרון.
בלב ליבו של המשא ומתן היה ויכוח טריטוריאלי, קרי היכן עובר קו הגבול הימי במים הכלכליים בין ישראל ללבנון, ובהיבט האסטרטגי, בנקודה המהותית הזאת, ההסכם הזה אינו טוב לישראל.
הקו המוסכם ברור, והוא מבטא ויתור ישראלי מוחלט על הקו הטריטוריאלי שישראל הציגה במשך שנים, והיו טעמים טובים להצדיק אותו. טיעוני ישראל היו לא פחות טובים מהטיעונים הלבנוניים לקו 23, שיהיה מעתה קו הגבול המוכר גם על ידי ישראל והמערכת הבינ״ל.
ויתור מוחלט שכזה יכול להיתפס כתוצאה של חולשה. נדמה לי שגם משקיפים אובייקטיביים, שיסבירו שאומנם לישראל היה אינטרס כלכלי בהסכם, יסכימו שהוויתור המוחלט מגלם חשש מעימות עם חיזבאללה, חשש שאינו מוסיף להרתעת הארגון, נהפוך הוא.
חשוב יהיה ללמוד כיצד מפרש נסראללה את הוויתור הישראלי המוחלט בעניין מרכזי זה. אם יפרש זאת ככניעה בגלל פחד מעימות צפויים לישראל ניסיונות סחיטה נוספים. אם הוויתור ייתפס כוויתור טקטי, כדי להאיץ את המו״מ בגלל צרכיה הכלכליים של ישראל – אזי נזקו של הוויתור הישראלי יהיה קטן יותר.
לפחות פומבית ברור שחיזבאללה ונסראללה מאמצים את ההסבר הראשון.
במידה רבה של מזל העלו הלבנונים בסוף המשא ומתן שני תיקונים לא גדולים ואפשרו לישראל לדחות אותם לפחות רטורית (בניסוח לגבי קו המצופים קיבלו הלבנונים חלק מדרישתם), ובכך להציל מעט את כבודה, אם כי ברור שאלה נושאים מינוריים בהשוואה לוויתור הטריטוריאלי המוחלט בקו הגבול. ההתעקשות על כך שעניין הפיצוי הכספי יידון ישירות בין ישראל לחברות הקודחות ושסיכומו יהיה תנאי לניצול הגז הוא עניין חשוב כלכלית, אם כי כאמור בגלל הוויתור הגאוגרפי התועלת הכלכלית לישראל תהיה קטנה יותר.
ההתעקשות הישראלית בשני עניינים משניים אלה חשובה מבחינת המסר העקרוני העולה מהמשא ומתן, שכן סופו העביר מסר לא טוב לסביבה גם בתחום המדיני – לקראת דיונים על גבולות ימיים עם הפלסטינים ועם הקפריסאים. בשניהם מדובר בוויכוח דומה סביב שדות גז השייכים ברובם (או כולם) לצד השני.
אי אפשר להתעלם במשא ומתן שכזה מעמדתה של ארה״ב, שנטתה בחלקו המאוחר של המו״מ לטובת קבלתו המוחלטת של הקו הלבנוני. לא ברור (לי) האם הייתה זאת גישה שנבעה מהחלטה אמריקאית להביא את ישראל לוויתור נוכח כישלונה של ארה״ב להשפיע על לבנון (בעצם על חיזבאללה), או שארה״ב הייתה רק פה להחלטה ישראלית על ויתור מוחלט ובלבד שיהיה הסכם, כי מצב זה לדעת הנושאים ונותנים עדיף על פני התעקשות המונעת הסכם. חשוב לישראל לסיים מו״מ כזה בתיאום עם ארה״ב, בעיקר לקראת עימותים עתידיים העלולים להתעורר בין ישראל ללבנון, בייחוד בים.
מן הראוי לבדוק ארבע טענות שעלו בציבור במהלך הדיונים.
הטענה כי כספי הגז ישמשו להתעשרות של חיזבאללה ויקלו עליו להתעצם נכונה באופן חלקי מאוד. סביר שבמסגרת השחיתות הלבנונית גם חיזבאללה ייהנה מרווחי הגז הלבנוני כשהוא יתחיל לזרום. אבל אסור לטעות – חיזבאללה יתעצם לא בגלל הכסף הזה אלא בגלל מאמציה של איראן, גם אם בשוליים יעזור לו הכסף מהגז לניהול עסקיו.
הטענה שאסדות משני הצדדים מבטיחות שקט כנראה מוגזמת מאוד. אם יחליט החיזבאללה שהגיעה מאיזו שהיא סיבה העת לצאת לעימות עם ישראל, קיומה של ״אסדה לבנונית״ לא יעצור אותו, כמו שלא עצר אותו קיומן של תחנות כוח לבנוניות המייצרות חשמל, ובכל מקרה ירי על ישראל ודאי אינו מהווה הצדקה לפגיעה באסדה צרפתית בשטח המים של לבנון. אפילו אם חיזבאללה יירה על אסדה במים הישראליים, ברור למקבלי ההחלטות בישראל ובלבנון שישראל היא מדינה מערבית שומרת חוק בעוד שחיזבאללה הוא ארגון טרור שמונהג על ידי בריונים, ולכן כלל לא בטוח מה תהיה תגובת ישראל. מסיבות אלה נראה שאסדות משני צידי הגבול תתרומנה אך מעט ליציבות ולשקט, אולי בצמצום הסיכון לירי על אסדות בים.
הטענה השלישית, שגז לבנוני יקטין את התלות של לבנון באיראן ולכן יקטין את השפעת חיזבאללה בלבנון, ואולי גם יביא ליתר יציבות בלבנון – מעבר לעובדה שהגז יתחיל לזרום עבור הלבנונים רק בעוד כ-5 עד 10 שנים, הטענה הזאת כשלעצמה חסרת שחר. חיזבאללה חזק בלבנון לא בגלל השפעתו הכלכלית, אם כי הוא מנסה להגדילה. חיזבאללה הוא הכוח החזק בלבנון כי הוא הכוח הצבאי החזק במדינה. שום ארגון לבנוני, כולל צבא לבנון, אינו יכול ולכן גם אינו רוצה לעמוד מולו. הגעתו של גז לבנוני לא תשנה עובדה זאת, וכדאי שלא נשלה את עצמנו. בה במידה יש לזכור כי לבנון לא הייתה יציבה גם בשנים שבהן פרחה כלכלתה. לא בגלל העוני לבנון אינה מתפקדת אלא בגלל השחיתות, שלא תקטן כשיהיה יותר כסף לחלק לגורמים האינטרסנטיים השונים, אולי להפך.
הטענה כי ישראל אולי ויתרה אבל מכתבי הערבות האמריקאים הם פיצוי מדיני נאות על כך, נובעת מחוסר הבנה. הערבויות האלה הן דגל PR לנופף בו, ואין הן מחייבות אפילו את הממשל הנוכחי, שלא לדבר על הממשל הבא.
לסיכום, נכון לומר שלו הייתה ישראל משיגה ולו מעט מדרישתה לחלוקת השטח הימי שהיה במחלוקת, ולא מקבלת את הדרישה הלבנונית הטריטוריאלית עד תומה – היה זה הסכם טוב.
הוויתור הישראלי המלא בעניין הטריטוריאלי מעיב על ההישגים האחרים: א. המשך הניצול של הגז הישראלי באופן מיידי והקלה בתחושה שתאפשר לחברות זרות נוספות לחפש גז בים; ב. פיצוי כלכלי (קטן יותר מהצפוי ולא מוגדר) מהשדה הלבנוני; ג. אישור קו המצופים (על אף מעט עמימות בלשון ההסכם).
לאור זאת חשוב לראות איך נסראללה מפרש את חששה של ישראל מעימות, כי אפשר שהוא יחשוב (כפי שהוא אומר בפומבי) שחשש זה הוא שהביא לוויתור הטריטוריאלי המלא, והוא עלול להעריך שמצב זה פותח לו פתח ללחצים עתידיים על ישראל.
אם כך יהיה, ההסכם לא רק שלא יתרום ליציבות – הוא עלול לגרום להסלמה, והשקט בטווח הקצר יכול להיות הבסיס למתיחות גוברת בהמשך הדרך. ייתכן שנסראללה, על פי תפיסתו, הצליח לייצר משוואת הרתעה קשה יותר לישראל, וזאת החולשה האסטרטגית העיקרית בהסכם, חולשה של ממש.
ובכל זאת, משהושג ההסכם, יהיה נכון לאשר אותו על אף חולשותיו.
דחייה ישראלית במציאות הנוכחית תפגע בלגיטימציה הבינלאומית של ישראל בעימותים עתידיים, והם יבואו עם ההסכמים ובלעדיהם.
תפיסת ״ההתנגדות״ לקיומה של ישראל לא תשתנה, והשאלה כיצד נגיע ערוכים טוב יותר לעימות הבא צריכה להנחות אותנו בהחלטות השונות.
סדרת הפרסומים “ניירות עמדה” מטעם המכון מתפרסמת הודות לנדיבותה של משפחת גרג רוסהנדלר
תמונה: IMAGO / APAimages
- בניית אתרים